ב-1953 הוענק פרס נובל לווטסון, קריק ו-ווילקינס עבור תגליתם בדבר מבנה מולקולת הדנ״א. ב-2003 הושלם פרויקט הגנום האנושי, במסגרתו פוצח הדנ״א של ההומו סאפיינס, כל זאת במאמץ אדיר שנפרס על פני 13 שנים.
שאלת ה״דנ״א הישראלי״ עוסקת, אמנם, בדנ״א רוחני, רעיוני או מושגי, אך אין פירוש הדבר שקל יותר להשיב לה באופן מקיף, ובמובנים רבים, בשל ריבוי המשתנים האנושיים, אולי אף קשה יותר. כך או כך, בכתבה צנועה זו לא נתיימר לפצח את הדנ״א הישראלי במלואו, אלא לשרטט קווים לדמותו של הפלא התוסס, החי והייחודי שנקרא ״הישראליות״.
בין יהדות לישראליות
הקשר בין יהדות לישראליות מרובה נקודות השקה, אך לא מדובר, כמובן, במושגים חופפים. ישנם ישראלים כשרים בני כל הדתות, כמו גם חסרי דת, וישנם גם ישראלים בעלי אזרחות למהדרין שכלל אינם מתגוררים בארץ. מנגד, ישנם אנשים ששותפים למרקם החיים הישראלי בכל רמ״ח אבריהם, אך אין להם אזרחות ישראלית.
אז מיהם הישראלים? האם רק בעלי האזרחות הישראלית? האם רק אלה שלוקחים חלק ביומיום של הארץ הזו? או שאולי כולם גם יחד? אין לנו תשובה בשלוף וספק אם יש, בכלל, תשובה אחת ״נכונה״.
ומה עם ״יהודים״? מהו פירוש ״להיות יהודי״? האם כל יהודי הוא ישראלי בפוטנציה, מכורח חוק השבות, אשר מתוך חזון ״המדינה היהודית כמקלט״ מאפשר לכל מי שלפחות אחד מסביו או סבותיו יהודי להתאזרח בארץ? או שמא יהודי הוא רק מי שהינו יהודי מצד אמו, על פי ההלכה האורתודוקסית? ואולי, בעצם, על פי חוקי הגזע הנאצים, יימח זכרם – כל מי שיש לו סבא או סבתא יהודיים? ובכלל – האם היהדות היא דת? מוצא אתני? גזע? איזה סיבוך…
מכיוון שכבר הזכרנו פרסי נובל, זוהי דווקא נקודת שוני טובה לפתיחה בדיון על ההבדל בין ישראליות ליהדות. אחד מההסברים המובילים לעובדה חסרת הפרופורציה לפיה כ-25% מפרסי הנובל בתחומי המדע הוענקו ליהודים, כשאחוז היהודים בעולם הוא פחות מרבע אחוז, הוא שהיהודים בניכר הרבו לסבול מאפליה, ועל מנת להצליח להתקבל למשרות ולמוסדות שונים היה עליהם להצטיין, לבלוט בהישגיהם ופשוט להיות מעולים, עד כדי כך שלא יהיה סביר לא לקבלם.
והנה, מרגע שקמה מדינתנו שלנו, אמנם שמרנו על רמה גבוהה של לימודים, מוסדות אקדמיים ומצוינות בתחומים רבים, אבל הצורך המתמיד בהצטיינות יוצאת דופן פחת, והענקת פרסי נובל לישראלים בתחומי המדע עמדה על אפס עגול במאה ה-20.
למרות שבמאה ה-21 חל מהפך, וכיום ישראל היא האומה שרושמת הכי הרבה פרסי נובל לנפש, נשאלת השאלה מהו פשר אותה ״התרופפות״ במאה הקודמת. לא נדון בכך לעומק במסגרת כתבה זו, אך ייתכן שלקום מדינת היהודים יש בכך חלק חשוב, כפי שעולה מכיוון אחר לגמרי:
ב-1899 כתב הסופר מארק טוויין מאמר בשם ״בנוגע ליהודים״ (Concerning the Jews). בין היתר, כתב כי ״היהודי אינו מפריע לשלום אף מדינה. אפילו אויביו יודו בכך. הוא לא חוצפן, הוא לא סוטה, הוא לא רועש, הוא לא קטלן ולא מתפרע, הוא לא מתקוטט. בסטטיסטיקה של הפשע נוכחותו נדירה באופן בולט – בכל המדינות. ובענייני רצח ופשעי אלימות אחרים אין לו רק מה לעשות: הוא זר לתליין. בגלגול היומי הארוך של בית המשפט למשטרה של ׳תקיפות׳ ו׳שיכורים והפרות סדר׳ שמו מופיע לעיתים רחוקות“.
היהודי אינו חוצפן ואינו רועש?! על מי בדיוק טוויין מדבר…? והנה גם כאן, אחד ההסברים המעניינים מדבר על מעין ״התרופפות״ – בעוד שבגולה חווינו צורך עז ״להנמיך פרופיל״, הרי שכאן, בארצנו שלנו, לה חיכינו 2,000 שנה, אנחנו מרשים לעצמנו להתיר את הרסן, ״לגנוב רמזור״, לעקוף בתור בסניף הדואר ולהרים קול על מלצר עצל.
דוגמא הפוכה, לקו אופי בולט של הישראליות ושל היהודיות כאחד, תהיה אולי חוסר קורבניות. מדינה שהוקמה על ידי אודים מוצלים מאש (חלקם אף התנגדו נחרצות להסכם השילומים עם גרמניה, ע״ע מנחם בגין, שאמר אז, בין היתר, ״כיצד ניראה בעיני העמים כשקלוננו יצא לרבים, כי הלכנו אל רוצחי אבותינו לקבל עבור דמם כסף?״) ואינה ששה להיות תלויה באיש, ודאי שלא על מתוך הלך רוח של קורבן נצחי. נהפוך הוא. לא הרוח היהודית ולא הרוח הישראלית מחפשת להישען על חסד ופשיטת יד על רקע עוולות העבר.
לשמחתנו, כתבה זו לא עוסקת במלאכה המורכבת של מיפוי הדנ״א היהודי, ובעצם, כבר הסכמנו שמלאכתם איפיון הישראליות קשה לא פחות. אבל די לנו בסוגייה אחת בכל פעם, ובכלל – הטריגר לכתבה זו הוא מלחמת ״חרבות ברזל״, מלחמה שנכפתה על כל הישראלים, גבתה קורבנות מכל קשת החברה הישראלית, שולחת אל המקלטים אל כל מי שחי במדינת ישראל, מאיימת על כל מי שביתו פה, אבל גם – כפי שנראה בהמשך – קוראת אל הדגל, תרתי משמע, את כל מי שישראלי ואת כל מי שחייו כאן.
היא יוצרת רקמת ניצחון אנושית הרמטית ובלתי חדירה, כזו שנראה שרק עם אחד בעולם מסוגל לה בעוצמה ובממדים כאלה, ללא כל דחיפה ממלכתית: הישראלים.
מה ששאולי אמר
מי שלא מכיר את המערכון של ״ארץ נהדרת״ העוסק במלחמת אזרחים, כנראה ששב זה עתה משהות ממושכת במאדים. בסרטון המבריק, שאולי הדעתן מציע רעיון מקורי: רק מלחמת אזרחים תלכד את ישראל. ל״ראייה״, הוא מציין שאומות שמכבדות את עצמן חוו מלחמה כזו.
אסי כהן חזה, ברגישות חברתית נדירה, את מאורעות המהפכה/רפורמה משפטית (איננו נוקטים עמדה פוליטית, ולכן צוינו שני המונחים) ששטפו את ישראל בשנה האחרונה, מאורעות שיש הסבורים שיצרו אצל אויבינו תחושה (אמיתית או מדומה) של חולשת ישראל על רקע קרע שהלך והתגלע בעם.
וכך, במקום מלחמת אזרחים קיבלנו מלחמה מחוץ. האם מלחמת אזרחים, לא עלינו, היתה מלכדת אותנו, כפי שגרס שאולי? נקווה שלעולם לא נדע את התשובה. אבל המלחמה באויב חיצוני שנכפתה עלינו ב-7 באוקטובר הוכיחה שאין דבר מלכד יותר ממלחמה ביישות שמאיימת על כולנו. בין היתר, הדבר הציף שוב את כוחה של ה״ישראליות״, ומירקר באלף טושים זוהרים קווי אופי של אותו יצור ערטילאי, לכאורה.
קו פרשת מים
אל תתפסו אותנו במילה, אבל כנראה שהיה זה איש ״חדשות 12״ דני קושמרו שהטיח לאחרונה במאן דהוא ״אתה מדבר כאילו אתה ב-6 באוקטובר!״. כמו שיש את ישראל של לפני ה-4.11.95 ואת ישראל של אחרי, כך גם יש ישראל ששייכת לתקופה שלפני ה-7.10.23, וישראל אחת אחרת, אחרי.
שני המאורעות הללו יצרו קונצנזוס בחברה הישראלית, וליכדו אותה סביב ״רעיון״ שאין, כמעט, חולק עליו: ״לא רוצחים ראש ממשלה״, ״לא טובחים באוכלוסיית אזרחים ולא חוטפים קשישים ותינוקות״. ברגעים כאלה, כמו במקרים אחרים שבהם יש קונצנזוס, הרוח הישראלית ה״רדומה״ ביום-יום תופחת לשיא גודלה ונותנת נוקאאוט לכל דבר שמאיים לפרק אותנו. מי זה ״אותנו״? הישראלים, בהגדרה הרחבה ביותר של המילה.
ביוני 1940, פחות משנה אל תוך מלחמת העולם השנייה, נאם ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ׳רצ׳יל את נאום ה״נלחם בחופים״ המפורסם. נאום אלמותי זה רתם את תושבי הממלכה הבריטית למערכה באויב הנאצי, באחד מאותם מקרים נדירים שבהם באמת יש ״שחור או לבן״. הנאצים היו ״שחור״ מוחלט, לא רק מפריזמת השמדת יהדות אירופה, אלא גם כמשטר רצחני ודורסני שקם לכבוש את העולם ו״על הדרך״ להפיץ בו אידיאולוגיית שטנה הרסנית.
באוקטובר 2023 קם על מדינת ישראל אויב שביצע באזרחיה מעשים אשר הראו לכל העולם שמדובר ב״שחור או לבן״ – אויב שמסוגל לערוף ראשי תינוקת ולבצע זוועות שעל פי נשיא ארצות הברית ג׳ו ביידן ״גורמות לדאע״ש להיראות הגיוני יותר״. אלא שאצלנו, בהיעדר צ׳רצ׳יל כריזמטי ומאחד, מי שהציל את העם מקרע פנימי ורתם את עצמו למען עצמו הוא פשוט העם.
הרוח הישראלית. ״זה לא נדבק״, אמר שאולי, אבל ברגע האמת אנחנו כן ״נדבקנו״ – מי שזעק מדם ליבו שלא יתגייס – התגייס פתאום, אלפי חרדים פנו אל הבקו״ם בבקשה ללבוש מדים, יוזמות אזרחיות עוצמתיות צצו כפטריות לאחר הגשם, בהן גם כאלה של ערביי ישראל – מנשים בדואיות בדרום ועד לבעלי מסעדות אסליות בצפון, ואין צורך להאריך על הדרוזים, שקשרו את גורלם בגורל הישראליות, בעבותות של דם. הכי ישראלים שיש.
ברגעים אלה, בקו פרשת מים, פתאום נראה שאת כל המחקר הענף והעמוק על הדנ״א הישראלי אפשר למצות בשורה תחתונה אחת: כל ישראל ערבים זה לזה. אנחנו תמיד, תמיד, תמיד נהיה שם אחד עבור השני ברגע האמת. זה עמוד השדרה שלנו, זה גרעין שרידותנו, זו הסיבה שננצח תמיד. זהו הסליל הכפול של הדנ״א שלנו, שעליו מונחים הגנים.
במבט מהמרפסת
האגדה (והתמונה האגדית) מספרת שהישראליות החלה במרפסת אחת קטנה בבזל, שווייץ. ממרפסות כמו זו שממנה צפה אל האופק חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, אנו מצלמים היום יירוטים של ״כיפת ברזל״, פיתוח ישראלי מהפכני, שהציל נפשות רבות מספור. וממרפסת מטאפורית אנו יכולים להשקיף כיום סביבנו, על מדינת ישראל, ולנסות ללכוד ממעוף הציפור את מה שמחבר את כל הניגודים שקיימים בארץ אחת קטנה עם שפם.
כן, שאולי צדק: אלה המלחמות שמלכדות אותנו. מלחמות ישראל – הו! הפרדוקס – הן אלה שבמקום להשמיד אותנו, חיזקו את הרוח הישראלית והפכו אותנו לבלתי מנוצחים.
כולנו עברנו מלחמות. עד ל״חרבות ברזל״, מי שנולד אחרי מלחמת לבנון השנייה, שפרצה ב-2006, יכול היה לטעון שהוא חווה ״רק״ סבבי לחימה, לא מלחמה רבתי. והיום ״התאפסנו״ שוב. כל הישראלים הם למודי מלחמה. מהראשונה על הבית ב-48׳, דרך האופוריה של 67׳, התדהמה של 73׳ והחדרים האטומים של תחילת שנות ה-90׳, ועד להפתעת אוקטובר 23׳, ההירתמות הישראלית הטוטלית הוכיחה שהיא אינסטינקט בסיסי שטבוע בנו, כמו Cloud שכולנו מחוברים אליו ללא יודעין, ושולח אל כולנו אותות הפעלה ברגע הקריטי.
שיעורי ההתנדבות, הסיוע, החתירה ההירואית למגע, החילוץ תחת אש, גיוס התרומות, יכולות הארגון וההתארגנות באפס זמן – כל אלה מרגשים אותנו מחדש וממלאים אותנו בתחושות גאווה והתפעמות, שרק מתדלקות עוד פעילויות כאלה. יותר מכך, כל אלה ממלאים אותנו בתחושה של עם. של ביחדנס. במבט על, מבנה הדנ״א של החברה הישראלית נהיה שקוף בעיתות של משבר אמיתי.
אין מקום אחר
כל תינוק שנולד במדינת ישראל מקבל מהוריו גנים במנגנון של תורשה ביולוגית, גנים שקובעים את תכונותיו הפיזיות, ובהיקף מסוים גם את קווי האופי שלו. אבל אותו ענן קולקטיבי של ישראליות גם הוא נדבך תורשתי שממנו יונק כל מי שנולד באיכילוב, בהדסה, בסורוקה או בברזילי.
למעשה, הישראליות עוברת במספר ערוצי הורשה, חלקם מודעים וחלקם אינם כאלה. היא עוברת מהורים לילדים בתפיסות, ברעיונות ובערכים שאלה מנחילים להם באופן אקטיבי, והיא עוברת גם באופן פסיבי, בזרם הבלתי פוסק של רשמים וגירויים שמגיע מהעולם: אזעקות שמייצרות תחושת דחק, שהייה בממ״ד מגיל ינקות, שיחות בין מתבגרים על המצב ועל הגיוס הקרוב לצה״ל. השיח הציבורי והחדשותי מאדיר את מי שבחר למות על הגנת המולדת, אבות שלא חזרו מהקרב, אמהות שהשאירו בבית תינוק ויצאו למילואים.
בקלחת של מסרים ישירים ועקיפים, ומכורח הנסיבות עצמן, כמו חיים בצל טרור מבעית ומשבש בזמן האינתיפאדה השנייה, למשל, או מציאות שבה ״צבע אדום״ הופך לשגרה במקום מאורע חריג, התפיסה הלאומית המתגבשת של ״ישראליות״ מתעצבת באופן שמנתב אותנו להבנת מדינת ישראל כמקום היחיד האפשרי עבורנו.
עם זיכרון השואה ופוגרומי הגלות ברקע, הטריים עדיין במונחים היסטוריים, ולאור העובדה שגילויי אנטישמיות ברחבי העולם הם, בניגוד לנפט, למשל, משאב בלתי מתכלה, יוצרת מעין הבנה שעוברת מדור לדור, לפיה ״כוחנו באחדותנו״, גם זו הפיזית – אנו ״מרוכזים״ כאן, במקום שאותו אנו תופסים כבטוח לנו ביותר, חרף מיקומו בשכונה עוינת, המוקפת בצוררינו. אבל אנחנו ביחד בתוך זה, והכי ביחד בזמנים קשים, וזה מה שעושה את ההבדל בין להיות או לחדול.
בדיחה יהודית ידועה מסכמת את חגי ישראל במשפט ״הם ניסו להשמיד אותנו. הם נכשלו. בואו נאכל!״.
באחד מרגעיה הכואבים ביותר של החברה הישראלית, אל לנו לשכוח את ההומור המאפיין גם את הישראליות וגם את היהדות. והרי הומור הוא סימן מובהק לאופטימיות. כן, הם פגעו בנו קשות, אבל הם נכשלו מלהשמיד אותנו. הוכחנו שבאיחוד כוחות אנו שלם שעולה פי כמה מונים על סך חלקיו. 2,000 שנים הוכיחו שאנחנו אוהבים את החיים יותר מכל דבר אחר. עם כזה אינו יכול להיכשל. ישראליות כזו אינה יכולה לעבור מן העולם.
קריאה נוספת: השמות שאנחנו [לא] נותנים לילדים שלנו
