שאומרים לכם כישראלים את צמד המילים מערכת הבריאות, מיד אתם מדמיינים את הזקנה מהמסדרון, את מדדי ה OECD שמדגישים עד כמה השקעת המדינה בבריאות נמוכה, או את התור שנקבע לכם לצילום CT אי שם בקיץ… הבא.
אז הנה לפניכם מאמר לא רגיל. למה? כי הוא מוכיח שהנוסחה הרגילה של השקעה מול תוצרת, לא לגמרי מתקיימת כאן.
במילים פשוטות, אין הלימה בין רמת ההשקעה הנמוכה של המדינה בבריאות, לבין תוצאותיה החיוביות של מערכת הבריאות.
לגבי השאלה החשובה, כמה זה עולה לאזרח, גם כאן התשובה די מפתיעה.
אז איך יכול להיות שאחד פלוס אחד לא נותן בוודאות שתיים? ואיך יוצא שמעט מניב הרבה? ברוכים הבאים לישראל.
על מה אנחנו משלמים?
מדינת ישראל היא מהמדינות המערביות המפעילות ביטוח בריאות אוניברסלי לכל אזרח. כולם מכוסים. רק לשם המחשה, מרבית מדינות המערב החברות בארגון ה-OECD (22 ליתר דיוק) גובות מס בריאות.
בתמורה לכך שכל ישראלי יוכל ליהנות ממענה רפואי, גובה המדינה מס בריאות בשיעור של כ-3.5% (3.1% בחלק הראשון המחושב משכרו ועוד 5% מהחלק שמעל לשישים אחוזים משכרו) והוא נגבה הן משכירים והן מעצמאים.
אגב, ישראלי שאינו עובד, ישלם סכום של כ-104 ₪ מידי חודש עבור ביטוח בריאות ממלכתי.
אומנם יש מדינות כגון בריטניה שכלל לא גובות מס בריאות, אבל שיעור מס הבריאות בישראל אינו גבוה בהשוואה למדינות מערביות אחרות.
רגע, לא הכל ורוד כי חלק מהמדינות שגובות מאזרחיהם מס בריאות, מחלקות את המס בין העובד למעסיק, בישראל רק העובד משלם. ובכל זאת, מדובר באחוז נמוך יחסית של המס.
המרכיב השני בתקציבו של משרד הבריאות, מגיע מתקציב המדינה הכולל וכאן נמצאת ישראל במדרון האחורי מבחינת גובה ההשקעה.
על פי ה-OECD ממוקמת ישראל במקום ה-25 מתוך 36 במדד רמת השקעת המדינה בבריאות. 7.5% השקעה מהתמ”ג לעומת הממוצע במדינות החברות בארגון העומד על 8.8% (פער של יותר ממיליארד ₪ בשנה).
שלא לדבר על ארה”ב שמשקיעה בבריאות יותר מ-17% מהתמ”ג. 23 מיליארד ₪ לעומת שלושה טריליוני דולרים.
תעשו את החישוב ותגלו שישראל משקיעה קצת יותר מאלפיים וחמש מאות דולרים לנפש בשנה בבריאות. מעט.
פרט למס הבריאות שכאמור מבטיח כי כל אזרח יזכה לטיפול רפואי, משלם הישראלי עוד כמה מאות ₪ מידי חודש על ביטוח בריאות לאחת מקופות החולים.
כמובן שהקופות מציעות מגוון מסלולי ביטוח, מביטוח רגיל וסטנדרטי ועד לביטוחי הפלטיניום שמרחיבים את רמות הכיסוי.
רגע אחד, לא סיימנו כי בשנים האחרונות הולך ומתרחב שוק ביטוחי הבריאות הפרטיים שמותח עוד יותר את סל הבריאות שיגיע לכם, אבל על הדרך ירחיב גם את העומק בכיסכם.
בסך הכל, משלם הישראלי בממוצע כשבע מאות ₪ בחודש על בריאות, סכום שכולל את שלושת האלמנטים שמנינו, ביטוח בריאות ממלכתי, ביטוח לקופת חולים וביטוח משלים.
חשוב להדגיש, כי גם ללא תשלום ביטוח פרטי יקבלו הישראלים מענה רפואי ראוי וסביר. ובכל זאת, שוק הביטוחים הפרטיים הולך ומתרחב ועומד כיום על יותר מארבעה עשר מיליארדי ₪ בשנה. לא מעט.
מה אנחנו מקבלים לעומת מדינות אחרות בעולם
ארה”ב של אמריקה מובילה את מדד ה-OECD ברמת ההשקעה המדינית בבריאות, הרבה יותר מכל מדינה אחרת החברה בארגון.
ארה”ב גם מציגה רופאים מהשורה הראשונה, את בתי החולים המתקדמים בעולם ובנוסף, ציוד רפואי מתקדם וזמין.
זאת נקודת הפתיחה של מערכת הבריאות האמריקאית ובכל זאת, מדובר במערכת מפלה שמעניקה תמורה בלתי מספקת לשלוש מאות וחמישים מיליון אזרחיה.
העשירים חיים בזכות אלפי הדולרים שהם מוציאים על ביטוחים פרטיים, מיליוני אזרחים מהמעמד הנמוך כלל לא זכאים לטיפול רפואי ומעמד הביניים מקבל שירות ברמת המדיום וול.
איך זה קורה? המדינה הקפיטליסטית מתירה שוק חופשי וחזירי בו משחקות חברות הביטוח הפרטיות והתוצאה היא קיטוב חריג ברמת השירות בין אזרח לאזרח.
בשורה התחתונה, רמת השירות שיקבל האזרח תהיה לרוב נמוכה אם בכלל ותהיה תלויה בדבר אחד: תשלם – תקבל!
קנדה השכנה לעומתה, מפעילה מדיניות הפוכה לגמרי של ביטוח בריאות לכולם. כל אחד משלושים וחמישה מיליון אזרחי המדינה עצומת הממדים, יכול לקבל שירות רפואי כל אימת שיצטרך.
אלא, שגם כאן התמנה לא מושלמת ודי להתבונן ברשימת התורים הלא נגמרת, בכדי להבין שמשהו כאן לא עובד נכון.
בחזרה לישראל הקטנה. שר הבריאות היוצא ליצמן, אמר רגע לפני ביקורה של הקורונה, כי הוא שוקל להעלות את מס הבריאות באחוז.
הוא כבר לא יעשה את זה אבל השאלה והכמיהה של בכירי משרד הבריאות לעשות כן, עדיין באוויר.
אמרנו כי ארגון ה-OECD מדרג את ישראל במקומות לא מחמיאים בכל הקשור להשקעת המדינה בבריאות ולמדדים אחרים כגון מספר הרופאים הדל יחסית לאלף נפש (3.1), מספר האחיות בקהילה לאלף נפש (5) ובעוד מדדים לא מחמיאים שנוגעים לכמות ציוד הרפואי כמו מכונות הנשמה ככל שהדבר נוגע לימים שלפני מגפת הקורונה.
נסכם עד כה: הישראלי משלם מס בריאות בגובה של 3.5% בממוצע, ביטוח רפואי לאחת מקופות החולים וביטוחים פרטיים משלימים, סה”כ כשבע מאות ₪ בממוצע לחודש.
מאידך, הוא מקבל זכות לקבלת שירות רפואי בכל זמן ובכל מקום ורמת כיסוי ביטוחי בהתאם למה שהוא משלם. תרופות שמחירן מסובסד על ידי הקופה, צילומים, בירורי רפואה מומחים ואפילו טיפולים מצילי חיים כגון טיפולים כימותרפיים, טיפולים ביולוגיים מתקדמים והקרנות לא עלינו.
רמת השירות הרפואי ומהי בכלל השורה התחתונה?
נחזור ברשותכם לתחילתו של המאמר בו טענתי כי אין הלימה בין רמת ההשקעה לתוצאה הסופית. אם בארה”ב הגדולה שמשקיעה את התקציב הממשלתי הגבוה ביותר בבריאות במערב, התוצאות אינן טובות בלשון המעטה, הרי שבישראל התוצאה היא הפוכה.
על אף העובדה שהממשלה מממנת רק 64% מתקציב הבריאות וש-36% הנותרים מגיעים מכיסו של האזרח, יש לנו סיבה אמיתית להיות מרוצים.
תוחלת החיים של הישראלים עומדת על 82.6 שנים לעומת 80.7 שנים ביתר הארגון, כמעט שנתיים יותר מהממוצע ובעשירייה הפותחת של ה-OECD.
קחו עוד נתון, מספר מקרי המוות בטרם עת שניתן היה למנוע עומד בישראל על 134 מקרים (ל-100 אלף איש) מקום שני בארגון אחרי שוויץ ורחוק מאוד מהממוצע ב-OECD העומד על 208 מקרים ל-100 אלף איש.
בשורה התחתונה, נמצאת ישראל באחד המקומות הגבוהים בעולם מבחינת איכות ויעילות המערכת הרפואית.
אחת הסיבות לרמה הגבוהה בארץ, חרף המחסור בכוח אדם בתחום, היא העבודה המאומצת והמושקעת של עובדי מערכת הבריאות הציבורית ובעיקר המתמחות והמתמחים והצוותים הסיעודיים.
קחו עוד נתון לפני סיום, הדירוג העולמי של סוכנות בלומברג לשנת 2019, קבע כי ישראל מדורגת במקום העשירי מתוך 169 במדד איכות החיים והבריאות הכוללת.
הישראלים משלמים עבור בריאותם סכום סביר, מקבלים השקעה נמוכה בבריאות מהמדינה, אבל נהנים ממערכת בריאות טובה שמציגה הישגים נאים במיוחד.
עוד בנושא: שיקולים כלכליים בקבלת החלטות רפואיות
