הלידה של בני השני 29/04 ממש ביום יום העצמאות ה-72 למדינת ישראל, בית חולים מאיר.
את הילד הראשון שלי ילדתי לפני כ3.5 שנים. חווית הלידה הייתה מאוד קשה וטראומטית עבורי.
חוסר שיתוף פעולה של הצוות על גבול אלימות מיילדותית , היערכות לא מספקת שלי ושל בעלי, קרעים רבים , pph ומה לא.
ללידה הזו רציתי להגיע מוכנה יותר- דולה , קורס הכנה רציני יותר וכו’. חלמתי על חוויה מתקנת בלידת מים. נשאבתי בתוך שגרת החיים ומצאתי את עצמי לקראת שבוע 30 בלי שום מוכנות ללידה.
בדיוק כשהתחלתי לחפש דולה התחיל כל הטירוף של הקורונה וההגבלות התחילו להגיע בזה אחר זה. מלווה אחד בלבד , אין לידות במים בשום בית חולים , מסכות ומה לא.
הרגשתי איך החלום שלי נגוז וחששתי מאוד להגיע ללידה לא מוכנה מספיק כמו בלידה הראשונה.
שוחחתי עם בעלי רבות על תרחישים אפשריים, הדגשתי לו מה חשוב לי ועל איזה דברים הוא יצטרך להתעקש במקרה הצורך. כך יצא שאת תוכנית הלידה שלי כתבתי עבורו ולא עבור הצוות כפי שעשיתי בלידה הראשונה.
זה אפשר לו לדעת בדיוק מהם תחומי האחריות שלו ומה הוא צריך לבקש מהצוות במידה ולא אוכל לתקשר בעצמי.
בשבוע 38 מרגישה לחץ בטוסיק בשילוב עם צירים לא סדירים, מתייעצת איתכן ומחליטים להתפנות למיון במאיר.
הקורונה כבר בעיצומה ולא נותנים לבעלי להכנס איתי למיון. פגשתי את דר גילי המדהימה.
שיתפתי אותה שאני מתקשה מאוד בביצוע בדיקות וגינליות לאור הטראומה שעברתי והיא בדקה אותי בסבלנות ורגישות שאין כמותה.
בבדיקה מסתבר שאין אינדקציה להתחלה של לידה ואנחנו משתחררים הביתה.
היא מייעצת לי בנימה אישית לבצע בהקדם עיבוד לידה לפני הלידה הקרובה. התרגשתי מאוד מעצתה המאוד אנושית.
כבר זמן רב רציתי לעשות עיבוד לידה אבל היה לי קשה להתמודד עם זה. בשילוב כל הסיטואציה שמתרחשת סביבי בימים הטרופים האלה החלטתי להתגבר על הקושי ולשמוע לעצתה.
מצאתי, בהמלצה של חברה טובה, דולה מדהימה ומדי פעם היא שלחה לי עצות וחיזוקים ולכן בחרתי לעשות איתה את העיבוד לידה בזום.
נותנת לימים לעבור ומרגישה משוחררת מחוויות העבר והרבה פחות טעונה ורגישה סביב הלידה הקרבה. הכל תודות לדולה המקסימה שלי.
הימים עוברים ואני כבר לא מאמינה שאני נכנסת לשבוע 40, הייתי משוכנעת שהלידה תתרחש בשבוע מוקדם יותר.
לשמחתי היא לא התרחשה מוקדם כי השבועות האלה היו קריטיים מבחינת הבשלות המנטלית שלי.
מתחילה מעקב הריון עודף ומתחילים להציע זירוזים. מסרבת בנימוס וחוזרת הביתה.
עם הכניסה לשבוע 41 הביקורות כבר היו יותר מעיקות וכבר ממש מנסים לשכנע אותי להתחיל עם זירוז , לכל הפחות סטריפינג.
מפריע לי שמציעים לי למרות שכל המדדים תקינים. מתייעצת עם שני רופאים פרטיים, גיניקולוגים מקסימים, ומחליטה לחכות בסבלנות.
אחרי ששוחחתי עם 2 הרופאים המקסימים, אני מרגישה קצת יותר נינוחה ומחכה בסבלנות שמשהו יתרחש.
בימים האחרונים יש הפרשות קצת חריגות ואני מתייעצת עם הדולה שאומרת שזה הפקק הרירי. ממשיכה לחכות.
שבוע 41+4 בעלי מחליט לפנק אותי במסאג’ באווירה מאוד רגועה. ממשיכה לאמבטיה חמה ומרגיעה.
באווירת יום העצמאות עושים מנגל וממשיכים לביקורת בבית חולים מאיר. לאחר מוניטור של כ-20 דקות מגיעה אליי רופאה שנראת מעט מוטרדת מהממדים.
היא נוגעת לי קצת בבטן ואני שומעת מין קנאק כזה. בבת אחת מרגישה שהמים מתחילים לרדת יחד עם ציר עוצמתי וארוך יחסית.
מגיעה מיילדת ורוצה להמשיך לי את המוניטור כשאני שוכבת על צד שמאל. מרגישה חוסר נוחות ומבקשת ללכת לשירותים.
מרגישה עוד ציר חזק ועוצמתי. מבקשים ממני לעבור לחדר הבדיקות של הרופאה.
בשלב הזה אני מודיעה למיילדת שהלידה הראשונה היתה מהירה ולהרגשתי הלידה הזו תהיה יותר מהירה.
אני עוברת לחדר של הרופאה ומתחילה להרגיש שאני מאבדת את היכולת שלי לתקשר ושאני בעיצומה של לידה.
הרופאה מבקשת ממני שוב ושוב לשכב כדי שהיא תוכל לבדוק אותי אבל הצירים נהיו תכופים מדיי וכואבים מדיי ואני פשוט לא מסוגלת לשתף פעולה.
בעלי מרגיש שנכנסו לאיזה לופ מול הרופאה ומחליט לקרוא למיילדת הקודמת. היא עוזבת הכל ומגיעה אחריו. היא מדברת איתי ברוגע ואני ממש מנסה לשתף פעולה ולא מצליחה.
הן מודאגות בגלל המוניטור ורוצות לוודא שהתינוק במצג ראש ולמנוע בעיות וסיבוכים מיותרים. אני אומרת להן שאני בטוחה שאני בלידה.
אחד הדברים שבעלי היה צריך לדאוג להם הוא להגיד למיילדות שאני רוצה ללדת על שש או בתנוחה אחרת שהן ימצאו לנכון שהיא לא על הגב.
הוא מתחיל להגיד למיילדת שוב ושוב שאני מבקשת ללדת על שש ואולי אפשר גם לבדוק אותי ככה. היא מסכימה ואני גם איכשהו מצליחה להביא את עצמי למצב.
היא אומרת שהיא רואה שיש פתיחה גדולה ומבקשת להעביר אותי מייד לחדר לידה.
מביאים לי כסא גלגלים ומעבירים אותי מהר למיטה. בשלב הזה אני כבר ממש מכונסת בעצמי ומתקשה לעקוב אחרי המתרחש.
אני רואה שיש כבר 4 מיילדות איתנו בחדר. בעלי מזכיר להן שאני מבקשת ללדת על שש אך מסיבה שאינה ברורה לי הן לא איפשרו זאת ועזרו לי לשכב על הצד.
אני מצליחה לסמוך עליהן שהן הפעילו שיקול דעת ושזו התנוחה המיטבית עבורי לאור מכלול הנסיבות. מספר לחיצות והתינוק בחוץ.
בעלי ואני בהלם מוחלט ולא מאמינים שהלידה קרתה כל כך מהר.
תודה למיילדות המקסימות בבית החולים מאיר שנתנו לי להרגיש שאני בידיים טובות ועטפו היטב בבטחון.
עוד בנושא: תמ”ל או הנקה? כך תקבלי החלטה מושכלת!
