מגיל קטן מחנכים את כולנו, או לפחות את רובנו, להאמין שאין מקום לבטלה ושכדי לשרוד את מרוץ החיים המטורף ועל אחת כמה במדינת ישראל, מוכרחים לעבוד וקשה. זה מתחיל בבית הספר, שם מודדים אותנו על פי הציונים, ממשיך לצבא, שם בוחנים אותנו על סמך דפ”ר וקב”א ומתעצם כשאנחנו יוצאים ל’חיים האמיתיים’. בעולם של המבוגרים אנחנו מוערכים, בעיקר, לפי המשכורת שהצלחנו להכניס בסוף כל חודש וחשוב מכך, לפי כמות הכסף שחסכנו (או שלא).
טירוף המספרים לא נגמר אף פעם והוא בא לידי ביטוי בכל הרבדים בחיינו ובכלל זאת בעבודה, בין חברים, בזוגיות וחמור מכל, בין אדם לבין עצמו. לא משנה מה המניעים שבגינם גדלנו לתוך התבנית הקשיחה שיוצרת הפרדה בין רצינות לשעשוע, שכן, בסופו של יום, הדיכוטומיות הזו (כמו כל קיצוניות אחרת) מובילה לתוצאה ברורה מראש – או מחויבות ושחיקה או הנאה והפקרות.
בין פרצופים רציניים מידי לסטלנים נינוחים מידי, נדמה שאין דרך למצוא את האיזון המיטבי ולשלב בין עבודה לפנאי באופן שיאפשר דרך חיים בריאה, טובה ומאושרת. זה המקום לעצור ולהגיד, שדווקא בעידן הדיגיטלי שבו ניתן לעבוד מכל מקום ובכל זמן, זה לא חייב להיות ככה.
אני מאמינה ויודעת מניסיון אישי שאם מספיק נרצה, נוכל למצוא את האמצע בין שמיים וקרקע ולהתעורר אל שגרה שבה אנחנו עובדים, מרוויחים, מוציאים, מבלים וזוכים ליהנות משביעות רצון וסיפוק יומיומי, גם בלי להיכנס למינוס. נשמע לכם מופרך? לאו דווקא.
מחנכים אותנו למציאות עקומה של שחור ולבן
הם עומדים זה מול זה ומתווכחים, שני קולות דעתניים וסותרים שלא מסוגלים לשתף פעולה וליצור הרמוניה. האחד דורש משמעת, התמדה ומחויבות והשני חולם על חופשת בטן גב מפנקת בלי דאגות. שניהם נלחמים עד שלבסוף אחד הצדדים נכנע. לרוב, הקול הרציונלי והשפוי, או במילים אחרות – זה שתואם יותר את ציפיות החברה והנורמות המקובלות, הוא זה שמנצח. כמו בכל מלחמה, גם כאן יש מפסידים ובמקרה שלנו מדובר בשמחה שנרמסת תחת השחיקה.
מחקרים מוכיחים שעבודה מאומצת ללא פסק זמן ומנוחה, משפיעה לרעה על מצב הרוח של אנשים ולא זאת בלבד, היא פוגעת לא רק בנפשם, אלא גם בבריאות הפיזית שלהם. הכניעה האבסולוטית לעבודה במשרה מלאה ולעיתים אף כזו שכוללת שעות נוספות מרובות, לא מותירה מקום לבילויים עם חברים ומשפחה, זמן איכות עם בן/ת הזוג והילדים ובטח שלא לתחביבים.
מלבד אופי העבודה, נשאלת השאלה מה כל אחד עושה עם הכסף שהוא מרוויח. האם הדרך הנכונה לחיים היא לחסוך לעת זקנה (או צרה) ולחשב בזהירות כל שקל ושקל שאנחנו מוציאים, או שמא עדיף להשקיע במה שנראה לנו נכון כאן ועכשיו ובמיוחד בפעילויות שמסבות לנו הנאה ואושר, כי מי יודע מה יהיה מחר.
איכשהו בתפיסה העקומה שלנו משהו חייב לבוא על חשבון משהו ואנחנו לא מצליחים לקבל את העובדה שהחיים הם לא רק שחור ולבן. לא ניכנס לתאוריות קונספירציה אשר מטילות את האחריות למצב העגום על בעלי הכוח, שמטפטפים ומטיפים לנו לסגוד לכסף במטרה לנצל את האזרח התמים עד תום ומעודדים את המשך קיומו של הסטטוס קוו המייגע (אנשים שעובדים מסביב לשעון ולא מצליחים לסגור את החודש), אלא נתמקד בעובדה שאפשר גם אחרת.
הדרך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
יותר ויותר אנשים ובפרט צעירים שכבר הבינו שחוקי המשחק השתנו ועוד עתידים להשתנות בהמשך, מחפשים אחר פתרונות יצירתיים ומוצאים לעצמם צבע מתאים מבין מבחר הגוונים שיש לקשת להציע. לעומת אלו שעובדים קשה כדי לכלכל את עצמם, יש על הסקלה אחרים, שרוצים להתפרנס בכבוד אבל לא מוכנים להשתעבד לעבודה.
משרה חלקית, עבודות מזדמנות, יזמות עסקית, סטרטאפים, נוודות דיגיטלית או כל אופציה אחרת שתוציא אותם ולו במעט מהמטריקס, הרי זה משובח. אותם “חתרנים” החליטו לעשות מחשב מסלול מחדש ולשאול את עצמם בכנות ובצלילות – ‘מה באמת מנחה ומוביל אותי בחיים?’
כששאלתי את עצמי את השאלה הזו דאז, בעודי עסוקה בבניית זהותי כאדם בוגר, נוכחתי לגלות שבשונה מרוב חבריי, סולם הערכים שלי לא בדיוק מתיישב אחד לאחד עם הסקלה הנורמטיבית. הבנתי שעצם זה שאני רוצה להמשיך לחיות כחלק מקהילה ולא לבד על אי בודד, לא אומר שאני מוכרחה להתחייב לשגרה עד כדי חנק ושמותר לי מצד אחד לפתח קריירה ולהרוויח יפה ומאידך, לחגוג את החיים ולא להתפשר על שגרה נטולת הרפתקאות.
בתחילת הדרך (וגם עכשיו) היו לא מעט סביבי שגיחכו, זלזלו והרימו גבה בגלוי ובסתר, אבל אותי זה לא עניין. המחשבה שאני אמצע את עצמי בעוד כמה שנים שחוקה מהעבודה, בזוגיות דועכת ועם ילדים שאין לי באמת סבלנות או חשק לגדל, לא החליקה לי בגרון. רציתי למצוא דרך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה והלכתי על זה עד הסוף, למרות ואולי בזכות הביקורת שספגתי.
מצאתי קומבינה לא רעה בכלל שמחזיקה מעמד יפה עד היום. הפכתי את התחביב שלי למקצוע ואני עובדת בתחום הכתיבה במשרה חלקית, חצי שכירה וחצי עצמאית. אני מרוויחה מספיק בשביל ‘לחיות טוב’, להגדרתי, עושה את הוויתורים שלי במקומות שבהם הם נדרשים ונהנית, לפחות כפי שאני תופסת את המושג הנאה, הרבה יותר ממוצע הגברים והנשים בגיל ובסטטוס שלי.
ה
אורח חיים שכזה הוא לא תמיד פשוט והבחירה המודעות לדרג בסולם הערכים את הפיתוח האישי דרך חוויות, טיולים ומסעות בעולם במקום גבוה יותר מאשר השאיפה לעושר וביטחון, יוצרת בחלק מהזמן חוסר וודאות כלכלית ולא רק.
מה שכן, החוכמה היא להיות שלם עם הבחירות שלך ולזכור מה הקו שמנחה אותך ולמה אתה עושה את מה שאתה עושה. בשורה התחתונה, לפחות בינתיים, אני נהנית מהחטא בלי לשלם על עונשו ולא סובלת מדאגות גדולות מידי.
למדתי ואני עדיין לומדת מתי זה הזמן לעוף גבוה ומתי זה הזמן להיכנס לפוקוס, להשקיע קצת יותר בעבודה ובפרט במציאת לקוחות חדשים ולשנס מותניים. זה לא משהו שבא בקלות בהתחלה, הגבולות בכל רגע נתון נבדקים ונמתחים ואם תשאלו אותי, הפינג פונג בין יציבות לתעופה לא ממש לא מתאים לכל אחד ואחת. בכל אופן, אם בוחרים בדרך חיים כזו, מוכרחים להתחייב לתהליך ולקחת בחשבון שמן הסתם, יש גם קשיים לאורך הדרך.
הזמן עושה את שלו, אבל מה אנחנו עושים איתו?
בשלב הזה של החיים, בעודי עסוקה בעניינים של ‘גדולים’ – אחרי חתונה, לוקחת משכנתא ורגע לפני בואו של הילד הראשון, אני מרגישה שהסידור הנוכחי של קצת עבודה, קצת בילויים והרבה חופש מחשבתי, מתאים לי בול.
חלק מסתכלים על האופן שבו אני בוחרת לנהל את חיי ורואים בי אמיצה ואילו אחרים טיפשה. מה יהיה אחר כך? רק הזמן יגיד, מה שבטוח הוא שבינתיים המחויבויות שלי לא גורמות לי לשחיקה וההנאות שאני חווה לא הופכות את היומיום שלי לשדה הפקרות.
ואם כבר בזמן עסקינן, לפני כמה שנים בהודו פגשתי איש בשנות החמישים לחייו. הוא היה שזוף (וקצת שרוף), מחויך ונראה חסר דאגות. למען הסר ספק, זה היה בשעות הבוקר המוקדמות והשלווה שעטפה אותו לא הייתה קשורה לאלכוהול, סמים או משני תודעה כלשהם, הוא פשוט היה ב”זון”. בסוף השיחה בינינו הוא אמר:
Two eagles in the sky. The one asks the other one – what’s the time? The eagle says – there is no time.
בהתחלה המשפט הזה שעשע אותי ורק תקופה ארוכה אחר כך נפל לי האסימון על מה הוא דיבר ואיזה מסר הוא ניסה להעביר. הזמן הזה שרודפים אחריו כדי להספיק לעמוד בקצב שלו ובה בעת מפחדים ממנו כי אנחנו מזדקנים וכמלים, המרוץ של החיים שאיכשהו נקלענו אליו, הם לא יותר מפיקציה. אז נכון, אי אפשר להתעלם מכך שלזמן יש משמעות, אבל הכל שאלה של מה אתה בוחר לעשות עם הזמן שלך.
מתי נמות? אין דרך לדעת (למעט אם מישהו מחליט להתאבד). איך נעביר את הימים שבהם אנחנו עדיין בחיים? הבחירה לגמרי בידיים שלנו.
