חודש בחרם: מבט מבפנים
השארת תגובה
פתאום, ערב אחד, זה התפרץ.
לא החרם, הדמעות.
החרם נבנה במשך שבועיים, עד שהגיע לנקודת השיא. כל הילדים בשכבה ידעו שהוחרמתי, כולם ראו את זה, חוץ מנפשי בת ה-13, שהגנה על עצמה באמצעות הכחשה מוחלטת.
הכל בסדר.
הכל לגמרי בסדר.
לא קורה כלום.
החיוך עדיין על הפנים, שמחת החיים האופיינית עדיין מוקרנת לכל עבר… הכל לגמרי בסדר.
הנפש שלי החרימה את החרם.
עד לאותו ערב.
ישבתי על המיטה בחדרי, ואמא נכנסה פנימה, סתם בשביל לסדר משהו בארון.
ופתאום הדמעות, בלי לשאול אותי, בלי לתת שום התרעה, התחילו לזרום ללא שליטה, והגוף נזרק על המיטה, בתנועת ייאוש שלא חוויתי מעולם, והגרון שלי, בלי לבקש ממני רשות, צעק ״אמא, כבר שבועיים אף אחד בשכבה לא מדבר איתי!״, ובכיתי בזעקות, כפי שלא בכיתי בחיים לפני כן.
כולם.
פשוט כולם.
אפילו מירית, החברה הכי טובה, שפתאום התגלה לי שעשתה מסיבת פיג׳מות ורק אותי היא לא הזמינה.
אפילו רועי, שלפני רגע הצעתי לו חברות והוא חייך והושיט לי יד לאות הסכמה.
כולם.
שבועיים, ובבת אחת הכל צף. תחושת הבגידה, ההשפלה, הפגיעה, חוסר הצדק, ולא פחות מכך – תחושת האקראיות… על מה? בגלל מה? איזה מעשה עשיתי שהצדיק תגובה כה קיצונית ואכזרית? מה יכול היה לעורר תגובה כה ברוטלית, שלא תפסח על אף ילד?
לא הצקתי לילדים אחרים, לא קראתי בשמות, לא הקנטתי, לא השפלתי… כן, כמו כל ילד או ילדה אחרים, גם אני לעתים דחפתי מישהו, הלכתי מכות עם נודניק שהרגיז אותי או אמרתי משהו פוגעני באופן נקודתי.
פייר? לא זכור לי מקרה כזה, אבל מכיוון שהייתי ילדה כמו כל הילדים, אין לי ספק שמתישהו נפלטה לי מילה פוצעת. כמו כל ילד אחר.
בלטתי מאוד. זה כן. ראו אותי ושמעו אותי, לא הייתי פרח קיר על הפלקט בכיתה. הייתי ילדה שמחה, פעילה, יפה ודעתנית, על גבול הקולנית. אף פעם לא נמניתי על ה״מקובלים״, אבל מעולם לא הייתי דחויה או בודדה.
בלימודים הצלחתי מאוד, הצטיינתי בכל המקצועות, כולל בשיעורי ספורט, והכל בא לי ללא כל מאמץ.
אולי זו היתה הסיבה? האם זה הדבר ש״הצדיק״ את האכזריות? למיטב זכרוני, מעולם לא הקטנתי ילדים שהצליחו פחות, ואף זכור לי שאם פגעתי במישהו בריב בין ילדים, פעמים רבות ידעתי להתנצל ולהתפייס ואף פעם לא נטרתי טינה. לא ידעתי לשנוא.
אז למה דווקא אני? אולי שאלתי את עצמי אז, ואם כן – אני לא מצליחה להיזכר מה עניתי בראשי, או איך ילדה בת 13 פירשה את המתרחש. אבל אני כן זוכרת שהרגשתי שהאשמה אינה בי, שזה לא ״משהו שעשיתי״. השרירותיות הזו… זה כאב.
שבועיים, אמרתי? כן. ההורים שלי לא שמו לב, הם לא הבחינו בדבר, אבל רק בגלל שאני לא שמתי לב.
נפשי המתעלמת מן המצב שידרה ״עסקים כרגיל״ בכל מובן – הציונים והמורל נותרו בשמיים, ודבר לא עורר חשד. ואולי, בעצם, הטענה הזו אינה נכונה. כי כן היה סימן חיצוני.
כילדה אהבתי לאכול – מה שהתחשק לי, בלי לחשוב, וגם בלי להשמין (הו, הגעגועים למטבוליזם-העל ההוא…). לפתע, לראשונה בחיי, פיתחתי צמיג, ומילדה ספורטיבית וצנומה הפכתי לספורטיבית ועגלגלה.
אלא שבמשפחתי מעודדת-האכילה הדבר לא נתפס, כנראה, כסימן שלילי, אלא כתיאבון בריא. ואולי, בעצם, גם המבוגרים סביבי היו מכחישנים…? אולי גם הם סיפרו לעצמם סיפור שהכל בסדר, ושהזלילה וההשמנה הם רק חלק מאהבת החיים השמחה שאפיינה אותי? לא יודעת.
רזה, עגולה, מכחישה… בסוף זה יצא החוצה, באותו ערב, כשנזרקתי על המיטה. ומנקודת המפנה הזו, ירדו אלי ״דאוס אקס מכינה״ שני חיבוקים מושיעים: הקו שנקטו ההורים שלי ונתון מציל נוסף, שהיה שרירותי בדיוק כמו החרם עצמו.
נתחיל דווקא ממנו: ללא כל קשר לחרם, באותו רגע בזמן נותרו רק שבועיים עד לסיום שנת הלימודים ותחילת החופש הגדול, ובשנה שלאחר מכן הייתי אמורה לעבור לבית ספר ״יוקרתי״ כלשהו שאליו התקבלתי, כשכל שאר ״חבריי״ ימשיכו לחטיבה אחרת, בעיר סמוכה. הפתרון היה ממש מעבר לפינה.
בנוגע להוריי, תגובתם העוטפת הפתיעה אותי (משום מה חששתי שיאשימו אותי במצב) ולאושרי הרב אימי הגדילה לעשות ואישרה לי להיעדר מבית הספר עד לסיום שנת הלימודים.
היא השכילה להבין שאין כל טעם בסבל נוסף, כשממילא הבעיה תתאדה מעצמה בעוד רגע קט. היא בחרה בדרך שהרגיעה אותי, ולא העמיסה עלי עוד.
מה היה קורה אילו לא התעתדתי לעבור לבית ספר אחר? אני לא יודעת, אבל אין ספק שכאן היתה נדרשת דרך ארוכה יותר לשם טיפול בבעיה, מה גם שהוריי היו טרודים מאוד בעניינים משלהם, וספק אם היו מוצאים בעצמם את הכוחות להציע פתרון יצירתי, שיצריך שבירה של מסגרות חשיבה.
אבל מה זה משנה? המזל שיחק לטובתי, וזהו.
בתום החופש הגדול, הגעתי אל המקום החדש ״נקייה״, שמחה ומלאת תקווה וציפייה, וכבר ביום הראשון התחברתי עם 6-7 נערות ונערים, שעמם יהיה לי קשר חברתי יציב ומחבק עד לסיום התיכון והגיוס לצה״ל.
במשקל, אגב, ירדתי מיד, מבלי לנסות ומבלי להתאמץ, כאילו הגוף והנפש ״תיקנו״ את עצמם חיש קל.
היום, כשאני חוזרת ומסתכלת על מה שאירע, עולות בי שתי תחושות, הראשונה היא עד כמה מיותר ומכוער זה היה. עד כמה שרירותי וסתמי ומרושע. עד כמה חבל. לא חראם? ולצד זאת, אני חשה גם עד כמה הנפש שלי התאוששה במהרה, כמו עוף החול, ועל פניו לא נראה שהדבר הותיר בי סימן או צלקת.
לא כל חוויה קשה חייבת להשאיר משהו. למרות שלכל חרם נסיבותיו שלו, ואין מקרה שזהה למשנהו, ברטרוספקטיבה אני יכולה להוסיף את קרן האור האישית שלי אל תוך המשוואה, ולתרום אישור נוסף מהשטח לטענת אנשי המקצוע שיש חשיבות להתערבות מוקדמת ככל הניתן.
אבל אפילו לפני זה, תתחילו בחיבוק. פשוט חיבוק.
בריאות ורפואה בגובה העיינים, בשפה נגישה ועל מנת שכל אחת ואחד מכם יוכל לדעת רק קצת יותר, לנהל אורח חיים בריא יותר ולהנות יותר מהחיים. אנחנו כאן כי אין מצב שלא תדע/י מה קורה מסביבך!
אם אכפת לך כמו שאכפת לנו, רצינו להגיד שאנחנו מספקים במה מכובדת וראויה לכותבות וכותבים מוכשרים ומקוריים, כאלה שיש להם במה לחדש ולרענן עבור כולנו. אז אם את או אתה בעניין, אנחנו כאן ולא אכפת לנו לתת לך במה!
התוכן באתר אין מצב! מוגן בזכויות יוצרים © התוכן באתר אינו מיועד ואינו מהווה תחליף לקבלת ייעוץ רפואי, אבחנה או טיפול מרופא. תמיד ובכל בעיה רפואית מומלץ לפנות בהקדם לרופא המשפחה או כל מומחה רפואי אחר.