להיות מעל הדברים, מעל הכעס, מעל הייאוש והעייפות. להצליח לגעת ברכות ולדבר בטונים הנכונים, הנעימים, המרגיעים. להכיל. הרבה להכיל. ולוותר, לזכור שאת שנייה וזה בסדר. לשחרר. אשמה. ביקורת. ציפיות ופערים. מציאות מתנגשת עם חלומות ישנים.
אמא טובה. אני אמא טובה? ברגע האמת – ציון לא מספיק במבחן ההכלה. ואז נשימה, שניכם מתרצים. את מתנצלת ומחבקת, הלילה לא הצלחתי, ברחה לי קצת חוסר סבלנות, מבין ענני השינה המתאדים. עדיין אמא טובה, את לא אלוהים. עדיין אמא טובה, את גם בנאדם. תסלחי.
כל הורה מכיר מקרוב את נקיפות המצפון שעולות בשעות הקטנות של הלילה, במהלך היום ובנינו, בכל רגע שבו אנחנו מרגישים שפעלנו מול הילדים שלנו בצורה שהיא לא מושלמת. המרדף האינטנסיבי אחר הורות מושלמת והשאיפה להצליח לעשות תמיד את הבחירה הנכונה, מועדים מראש לכישלון.
הציפייה להורות מושלמת היא פשוט לא רציונלית. את בהכרח תאבדי את זה לפעמים, את בהכרח לא תמיד תקדישי לילד שלך את כל הזמן שבעולם. את בהכרח תטעי. אין דבר כזה אמא מושלמת ואין דבר כזה אבא מושלם, יש במקסימום הורים שמנסים לעשות את הכי טוב שהם יודעים ולקבל את ההחלטה הכי טובה והכי מתאימה בזמן נתון מול מצב נתון.
השאיפה ל’הכי טוב’ גורמת לנו להרגיש ‘לא מספיק’
אצל כולנו קיים רצון כנה להיטיב עם ילדנו ולהעריף עליהם את מלוא האהבה, החום והדאגה, אבל בפרקטיקה, זה לא תמיד פועל בדיוק כמו שהיינו רוצים. לא אחת הניסיון להיות הורה טוב, הכי טוב, גורם לנו בסופו של יום להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים ועומד לרעתנו. לא זאת בלבד, אלא שכאשר אנחנו בלופ ומרגישים לא מספיק מול הילד שלנו זה בא לידי ביטוי בכלל הרבדים בחיינו – בעבודה, מול הבן/ת זוג ובעיקר מול עצמנו.
בתחילת הדרך ובמיוחד בילד הראשון, צמד המילים ‘לא מספיק’ מככב בארסנל המילולי והרגשי שלך – את לא מספיק טובה כי הנקת רק חודש ולא שנה. את לא מספיק טובה כי הוא שותה תמ”ל קר במקום חם. את לא מספיק טובה כי הוא לוקח מוצץ וזה דופק את הלסת. לא מספיק טובה כי אחרי שעות של הרדמה או יקיצה שישית בלילה כשסוף כל סוף עצמת בעצמך את העיניים, את כבר לא האמא הנחמדה שהוא מכיר ואם לדייק, רחוקה מלהיות רכה ונעימה, בלשון המעטה.
לא מספיק טובה כי הרמת אותו על הידיים יותר מידי או פחות מידי וזה יפגע לו אחר כך בדימוי העצמי ועוד כמה סיסמאות שמישהו זרק לך בין בכי לאנחה. לא מספיק טובה כי נתת לו אקמול כשהוא סבל מגזים או כאבי שיניים ולמה לדחוף לגוף הקטן שלו תרופות אם את יכולה להמשיך לנסות להרגיע בחיבוקים עוד שעתיים.
ואם חשבת שזה מפסיק אחרי החודשים הראשונים, אז לא, ממש לא. את לא מספיק כי חזרת מאוחר מידי מהעבודה ולא נתת לו נשיקת לילה טוב לפני השינה. את לא מספיק טובה כי הנהנת בחיוך על ציור שהוא הביא מהגן בלי באמת להסתכל ולא מספיק טובה כי לא קנית לו צעצוע שהוא מאוד רצה וחבר אחר שלו כן קיבל. לא מספיק כי צרחת כשהוא הכניס אצבע רטובה לשקע החשמל ואיך את לא מבינה שאפשר להסביר באסרטיביות במקום להרים את הקול ולאבד שליטה. לא חבל?
את לא מספיק טובה כי הקופאית בסופר פארם אמרה שקר מידי להוציא ילד כזה קטן החוצה בשעה כזאת ולא מספיק טובה כי השכנים ראו אותך בוכה על העגלה שלו במקום לשיר ולחייך בצחוק גדול. את לא מספיק טובה כי הושבת אותו על כיסא אוכל מוקדם מידי, לא מספיק טובה כי הבאת לו גרבר במקום לטחון פירות טריים. לא מספיק טובה כי הוא אוכל רק צמחוני ולא בשר, שלא נדבר על הבחירה לגור בעוטף עזה ואלוהים שישמור אותך, משוגעת! לתוך איזו מציאות הוא יגדל.
לא משנה כמה תרצי “לזרוק” על מה שחושבים עלייך, לסביבה יש השפעה רבה על הבחירות וההתנהגות שלך בחיים ובפרט בהורות. אנחנו בוחנים את עצמנו ביחס למוסכמות החברתיות וכמו כן, בהתאם לעקרונות שהגדרנו לעצמנו מראש – אני לא אהיה כמו אמא שלי ב-X או אני רוצה להיות כמו אבא שלי ב-Y.
המרוץ להשגת תואר ההורה המושלם, במקום לדחוף אותנו קדימה, לא אחת פועל כמנוע הרסני שניזון מרגשות קשים של הלקאה עצמית וחרטה, בכל פעם שהציפיות והמציאות לא מתיישבות אחת לאחת. נוסף על כך, בכל מקום אפשרי מחדירים לנו לווריד מגוון מוסכמות חברתיות על איך הורות טובה אמורה להיראות ואם חלילה עולה חשד שסטינו ולו במעט מהנורמה, מפלצת האשמה מתחילה לכרסם בנו.
איך מתמודדים עם מפלצת האשמה ונשארים שפויים?
מספרים לנו שהורות זה בטבע שלנו, שכולנו מתוכנתים לזה או מתובנתים לזה (תלוי את מי שואלים) עוד משחר ההיסטוריה, אבל אף אחד לא מספר על הפחדים שבאים איתה. אחד הפחדים הגדולים הנסובים סביב ההורות, קשור בפחד שלא נצליח לממש את שבלונת ההורה האידיאלי שציירנו לעצמנו לפני שהפכנו להיות אמא ואבא.
האחריות המוחלטת על ילד ובפרט בגילאים צעירים כשהם תלויים בנו לחלוטין וחסרי ישע, יכולה להביא איתה גם כאב ודאגות ולא רק שמחה. הידיעה שמערכת היחסים בינינו לבין הילד שלנו תשפיע באופן דרסטי על חייו בהווה ולא פחות חשוב, על האישיות שלו, על הקשרים החברתיים שיהיו לו, על הביטחון העצמי שלו ועל מידת ההצלחה שלו בחיים בעתיד, מעוררת חרדה שניזונה מלא מעט רגשות אשם, נקיפות מצפון וחרטה.
בחברה שלנו רובצת סברה גורפת, לפיה כאשר נולד תינוק, נולדת אמא ועמם נולדת גם האשמה. לפני שהפכתי לאמא בעצמי לא ממש הבנתי עד הסוף מה הכוונה, שהרי מעולם לא הגדרתי את עצמי כטיפוס שמאשים את עצמו, לא מישהי עם נקיפות מצפון או חרטה ובטח שלא כזאת שחרדה לנוכח בחירה לא מדויקת, כי הכל הרי הפיך וניתן לשינוי, אז מה בכלל הבעיה?
והנה, את השינוי הכי גדול בחיים שלי אין דרך לשנות ולבחירות שאני אעשה מעתה ואילך עבור הילד שלי, יש ועוד יהיו השלכות, המון השלכות.
כהורים אנחנו צריכים לקבל החלטות 24/7 ולכל החלטה יש מחיר. חברה אמרה לי פעם שלא משנה מה נעשה הם בסוף יגדלו ויאשימו אותנו שבגללנו הם יצאו דפוקים, אז עדיף לזרום. כל פעם שאת לוקחת החלטה שאת לא שלמה איתה עד הסוף, שימי בצד 100 שקלים וכשהוא יגדל תגידי לו שחסכת לו לפסיכולוג. צחוק בצד, אם באמת הייתי שמה כסף בצד בכל פעם כזאת של ספק לגבי החלטה שקיבלתי ועוד אקבל עבורו, הילד היה מיליונר.
זה בסדר שיש שאיפה כללית להיות הורה טוב, שיש סולם ערכים שפועלים לפיו ושיש אידיאליים שמנחים אותנו, אבל ויש פה אבל גדול. צריך להבין שאנחנו לא רובוטים ושההורות מציפה קשיים אמיתיים ודילמות שבתאוריה ברור מה המענה הנכון והמדויק עבורם, אבל היי, אנחנו לא סופר נני והחיים הם לא רק תאוריה. ובנינו, גם מיכל דליות ככל הנראה מרימה את הקול, מהנהנת על ציור בלי שהסתכלה וחוטאת בפיצה לארוחת ערב במקום סלט בריא וחביתה.
עניין נוסף שצריך לדבר עליו קשור במסר שאנחנו מעבירים לילדים שלנו כשאנחנו מונעים מאשמה. כשאת אשמה, גדושת נקיפות מצפון ומלקה את עצמך על היותך אמא טובה ולא מושלמת, את מעבירה לילד שלך מסר הפוך ממה שהיית מייחלת אליו וכך גדלים ילדים גדושי אשמה, שלא יודעים איך להתמודד עם כישלון.
זה שאת מתעכבת על כל בחירה שעות בניסיון לחשוב איך יכולת לבחור אחרת, לא הופך אותך לאמא טובה יותר. פשוט לא. משכך, נשאלת השאלה איך אפשר להיות הורה טוב בלי ליפול לחרדה בכל פעם שאנחנו מרגישים שלא הצלחנו למלא את הצרכים של הילד שלנו בצורה מושלמת וכאן ראוי להתייחס לנקודה חשובה: ילד לא תמיד צריך שיענו על כל הצרכים שלו כאן ועכשיו.
מחקרים מוכיחים שזה דווקא בריא לחוש לפעמים תסכול וכעס, גם אצל ילדים קטנים. עצם זה שילד לא מקבל כל מה שהוא רוצה ומבין שלא הכל תמיד יעבוד חלק, מאפשר לו לחוות חוסר הצלחה בצורה מבוקרת ולקבל כלים להתמודדות בריאה עם קושי בחייו הבוגרים. יתרה מכך, אם אנחנו טועים, מותר לנו להגיד שטעינו ולהתנצל. זה מלמד את הילדים שלנו שמותר לטעות ורצוי לסלוח ושדברים ניתנים לתיקון. ילד שרואה הורים אנושיים הוא ילד שלומד בעצמו להיות אנושי.
כשאני טועה אני מבקשת סליחה, גם מהבן הקטן שלי שעדיין לא חגג שנה. אני מבקשת סליחה אם הרמתי את הקול כי הייתי עמוסה מידי בעבודה, אני מבקשת סליחה אם התווכחתי עם אבא שלו מולו והכנסתי לבית אנרגיות קשות במקום אנרגיות של שמחה. אני רוצה ללמד אותו חמלה מהי ואם לא אדע לנהוג בחמלה קודם כל כלפי עצמי, בוודאות לא אוכל לנהוג בחמלה כלפיו.
אפשר להיות אמא גם בלי לאכול לעצמך את הלב!
כשאנחנו מחליטים בעבור מישהו אחר, במקרה הזה עבור הילד שלנו, תמיד קיים ספק שאולי לא עשינו את הבחירה הכי טובה עבורו ועבור עצמנו, אבל חייבים לשים את הגבול בין ביקורת עצמית בונה ובריאה לבין הלקאה עצמית מיותרת. יש בחירות קריטיות כמו למשל איפה תגורו, לאיזה גן הוא ילך ובאיזה בית ספר הוא יתחנך ויש בחירות שכדאי להשאיר בהן מרווח תמרון ושינוי. מה זה אומר?
אי אפשר לעמוד בכל הציפיות תמיד ולכן מוטב להבין מה חשוב לך (ולכם כהורים), על מה את מתעקשת ועל מה אפשר לוותר, להתפשר וכן, גם לעגל פינות. יש לך אפשרות לעשות בחירה טובה יותר? יופי, תשני את הבחירה שלך עכשיו או להבא. אין לך? גם יופי, תשלימי עם חוסר השלמות שבבחירה.
את רוצה שהוא לא יראה מסכים? תקפידי על זה בבית אבל קחי בחשבון שכשהוא אצל דודים / סבא וסבתא / אנשים אחרים, זה לא תמיד יקרה ויכול להיות שמישהו יושיב אותו לחמש דקות מול הטלוויזיה כדי לנשום אוויר או לסיים לשטוף כלים. את רוצה שהוא לא יאכל ממתקים? תכיני לו אוכל בריא, אבל אל תעשי דרמה גדולה מידי אם ביום הולדת של בן דוד שלו, יכול להיות שתתנגב לו ליד איזו חתיכת עוגה או לחמנייה עם שוקולד ועוד כמה נשנושים.
כשאנחנו מרגישים אשמים עולה הצורך לפצות וילדים שגדלים בצל הפיצויים, נדפקים הרבה יותר מאשר מרוויחים. זאת הסיבה, בין היתר, שאני משתדלת בכל כוחי לקחת בחירה וללכת איתה בראש מורם וכמובן, לשים לב לתיאום הורי עם הבן זוג שלי, כדי לא לייצר אצל הילד מסרים כפולים.
אני משתדלת להיות שם עבור הבן שלי ברגעים הטובים יותר והטובים פחות ולהעניק לו כמה שיותר אהבה וביטחון, אבל מזכירה לעצמי בלי הפסקה שלפני שהפכתי להיות אמא, הייתה גם אישה שהיו לה רצונות וצרכים משלה. יצירת הרמוניה בין השילובים השונים שקיימים בי ושמירה על איזון ביניהם, ילדה-אישה-רעיה-אמא, זאת הדרך שמאפשרת לי לחיות בהבנה, הכלה וקבלה.
אז אני מפספסת את המקלחת שלו בערב פעם בשבוע כשאני יוצאת עם חברות. אני משאירה אותו ללילה או שניים כשאני נוסעת לחופשות בלעדיו, גם אם זה לא בטיימינג המושלם, גם אם זה קורה בתדירות גבוהה ואצל חברות אחרות זה קורה פעם באף פעם ואני ממש משתדלת לעשות את זה בלב שלם, עד כמה שניתן.
בסוף, אם נדבר על זה רגע בכנות, תמיד יהיה תירוץ למה לא אני – כי עכשיו יש לו גזים וכמה חודשים אחרי זה הוא בדיוק מוציא שיניים וכמה חודשים אחרי זה יש חרדת נטישה וכשהוא יגדל הוא בדיוק יחזור מהצבא ואמנם הוא חמור גדול כבר, אבל מה, לא תחכה לו בשישי ארוחה חמה?
כשאני מאפשרת לעצמי רגעים שהם רק שלי, זמן מנוחה וטעינה, האשמה ונקיפות המצפון נשארות בצד להכאיב למישהו אחר. ואני? כשאני לא שוכחת לראות גם אותי בכל החגיגה, אני יכולה להיות שלמה.
אז ורק אז – אני אמא מספיק טובה.
קריאה נוספת על: לא רק ההורמונים! שינויים רגשיים ונפשיים במהלך ההריון.
