לכל איש יש שם ולרוב הוא מקבל אותו מהוריו. בעוד שיש הורים שיודעים מה יהיה שם ילדם שנים רבות לפני שהוא בא לעולם, יש כאלה שמתחבטים ״עד לרגע האחרון״, וגם ימים רבים לאחר הלידה.
יש כאלה שימתינו לראות את הצוציק כדי ״להרגיש״ אם השם שעליו הם חושבים באמת מתאים לו, לתפיסתם, לאחרים אין ספק שיקראו לילדה על שם סבתא שאהבו, ויש שינברו במאגרי שמות משך חודשים, עם רשימה שאט-אט תצטמצם אל השם הנבחר.
אלא שההורים אינם תמיד הגורם היחיד בקביעת שמו הפרטי של הילד שהביאו לעולם, ולעתים גם לגורם בירוקרטי יהיה דבר או שניים לומר בנושא.
למשרד הפנים, לרשם השמות או לגוף רשמי אחר (תלוי במדינה) עשויים להיות כללים לפיהם יאשר או ישלול שם לילוד בבואם של ההורים לרשום אותו במאגרי המידע הרשמיים.
לפעמים יש למגבלות הללו סיבות טובות למדי, אך יש גם מדינות שבהן חוקי השיום (כן, יש בעברית פועל למתן שמות!) גורמים להרמת גבה או אפילו שתיים.
מדינה חופשית
נתחיל מילודי עירנו: הרגולציה בישראל בנושא שיום ילדים היא חופשית למדי, כאשר חוק השמות התשט״ז-1956 קובע רק את המגבלה לפיה שר הפנים רשאי לפסול שם אם לדעתו ״עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו״.
חירות היא דבר נהדר, מצד אחד, אך מאידך פירוש המתירנות הזו היא שניתן לתת לילד שם שיפגע בו עצמו.
ואכן, ב-2011 הגישו הח״כים מירי רגב וזבולון אורלב הצעת חוק פרטית בניסיון להוסיף לחוק השמות תיקון שיאסור על מתן שם שיכול להסב לקטין לנזק.
לחיזוק טענותיהם, השניים אף הזכירו שמות אמיתיים שניתנו במדינת ישראל, בהם חלון, מרה, שולחנה ואדולף, שאין ספק שבעליהם אינם רווים נחת (על השם ״אדולף״ עוד נדבר בהמשך) אך למרבה הצער היוזמה לא התרוממה.
ובכל זאת, הצד השני של המטבע הוא חירות, גם אם לעתים היא מנוצלת לרעה, וכשלומדים על חוקי שיום במקומות אחרים בעולם, לפתע חופש הבחירה הזה אינו מובן מאליו כלל וכלל.
4Real זה לא שם לגיטימי?
לא, אם אתם שואלים את הניו זילנדים. באי הדרומי אסור להורים להעניק לילדם שמות שיפגעו באדם עם שכל ישר, שמות ארוכים בצורה שאינה סבירה, שמות שאין צידוק מספק להעניקם או כאלה שדומים לתואר אצולה או דרגה, למשל Mr.
בין השמות האסורים בניו זילנד מצויים, בין היתר, הסימן כוכבית (*), וגם 89, Anal, Queen Victoria, Sex Fruit (כן…) ו-תחזיקו חזק – Talula Does the Hula From Hawaii. הגיוני, סך הכל.
גם בשבדיה המגבלות עולות בקנה אחד הם השכל הישר, ונועדו בעיקר להגן על נושא השם מפני פגיעה בו, וכך גם באיטליה, שם אסורים שמות מגוחכים או מבישים.
בקנדה חוקי השמות משתנים בהתאם לפרובינציה, כך שבקולומביה הבריטית, לדוגמה, הרשם ידחה שמות שעשויים לגרום לבלבול או טעות, או למבוכה לילד או לאדם אחר, ויש לו גם את הסמכות לדחות שמות על בסיס הגיוני.
בבריטניה ניתן לשיים חופשי, אבל סביר שיידחו שמות הכוללים גסויות, ייצוגים של ערכים מספריים, תארים מטעים או שמות שלא ניתן לבטאם.
בספרד אפשר לבחור בכל שם כל עוד לא יגרום לבלבול זהות, לא ניתן כבר לאח אחר שעודו בחיים ולא יפגע בנושא השם.
בצרפת, שבה יש חופש בחירה מוחלט למעט מקרים בהם השם מנוגד לאינטרס של הילד, נתבעו זוג הורים על ידי העירייה במקום מגוריהם משום שביקשו לקרוא לבתם הרכה ״נוטלה״, על שם הממרח האהוב.
התביעה התקבלה ובית המשפט קבע כי שמה של הילדה יקוצר ל״אלה״. מוצדק? לא מוצדק? כאשר יש מקום לשיקול דעת – אין תשובות חדות, ובכל זאת – אנחנו עדיין בגבול ההגיוני, כמו גם החופשי במידה רבה מאוד.
בנורבגיה, שם אסורים שמות שיהוו חיסרון גדול עבור הילד, אישה שקראה לבנה Gesher (כן, על שם המילה העברית) נקנסה ב-420$, ולאחר שלא שילמה את הקנס נשלחה כלא.
במדינות סקנדינביה הקרות, בכל הנוגע לשמות מותרים ואסורים – הדברים מתחילים דווקא להתחמם. באיסלנד ישנה רשימה של כמה אלפי שמות, שרק מתוכה מותר לבחור שם לילוד והחל מ-2019 השמות המותרים אינם מוגבלים למגדר מסוים.
גם בדנמרק מדובר ברשימות סגורות שניתן לבחור מתוכן, אך כאן עדיין קיימת הפרדה ברורה בין שמות של בנים ושמות של בנות. הדנים אף מקפידים לשלול שיומים מוזרים שהילד עלול לסבול מהם.
בפינלנד השם יכול להיבחר בחופשיות, מלבד האיסורים הבאים: אסור שהשימוש העיקרי של השם יהיה עבור המין השני (למשל, אסור לקרוא לבן זכר כריסטה), אסור לבחור בשם שהוא זר למסורת השמות הפינית (!) ואסור להעניק שם משפחה כשם פרטי או שם שכבר ניתן לאח/ות של הילד/ה.
אין בנימינים בסעודיה
יוניסקס, אם כן, לא יתקבל במרבית מדינות הצפון, דבר שהוא זר לחלוטין להלך הרוח הארצישראלי, בו נועם, יובל, טל, אור ונטע יכולים להיות הילד הכי מדליק בכיתה או הילדה הכי מתוקה בגן, ללא מגבלה.
ם בגרמניה, השכנה הדרומית של סקנדינביה, מותר לבחור רק בשמות פרטיים המאפשרים לדעת את מין הילוד, וגם אסור לקרוא לילדים בשמות של מוצרים או עצמים דוממים, כמו ״שולחן״ (מה שמחזיר אותנו ל״שולחנה״ הישראלית ומעלה סוגיה פילוסופית מעניינת, שלא נפתח כאן).
בנוגע להיטלר, כמובן שבגרמניה אחוזת הטראומה אסור לקרוא על שמו לילד, אך הדבר פחות מובן מאליו בארה״ב, שם מסתובב לו בניו ג׳רזי אדולף היטלר קמפבל הקטן, שעוד נכונו לו חיים קשים בשל השם שבחרו עבורו הוריו.
המקרה עלה לכותרות לאחר שהורי הילד ניסו להזמין עוגת יום הולדת עם כיתוב בו מופיע שמו.
החנות סירבה לעשות זאת, והאב התמרמר ש״נמאס לו שמתייחסים אליו כמו אל זבל״. על זה נאמר: היא הנותנת. בארה״ב חוקי השמות משתנים ממדינה למדינה.
חלקן, למשל, קובעות מספר מקסימלי של אותיות בשם הפרטי בשל מגבלות תוכנת הרישום, בעוד שבמדינות כמו קנטקי הבחירה חופשית לחלוטין.
אם להישאר בתחום הפיקנטי, בסעודיה פורסמה ב-2014 רשימה של 50 שמות אסורים במדינה, אחד מהם הוא ״בנימין״, בדיוק מהסיבה הראשונה שעולה לכם בראש – שמו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, בנימין נתניהו.
אבל ביבי בחברה טובה, כאשר גם שמות כמו לינדה ואליס אסורים בערב הסעודית, סתם כי הם מערביים. פלורליזם במיטבו.
ביפן ובסין החוקים פרקטיים יותר ואסורים שמות הכוללים תווים בעייתיים בשמו של הילד. בסין הורים יכולים לבחור בכל שם, כל עוד הסורקים והמערכות הממוחשבות של המדינה יוכלו לקרוא אותו כשיופיע בתעודת הזהות של הילד, וכל עוד אינו מכיל תווים שאינם בשפה הסינית.
אם לשוב אל מחוזותינו ואל הקטנצ׳יק שאתם מצפים לו, זה הזמן לציין עוד פרט מעניין: עד כה התייחסנו ל״הורים״ כמקשה אחת, אך מה קורה אם האב והאם פשוט לא מצליחים להסכים על שם? במדינת ישראל מותר להעניק לילוד שני שמות פרטיים, כך שהסוגיה הזו נפתרת.
אך למרות שהחוק בארץ אינו אוסר זאת – כדאי, אולי, שתשתדלו ששני השמות הללו לא יהיו ״מיסטר״ ו״נוטלה״.
קריאה נוספת: לעזור לילדים לשמור על היגיינה בבית הספר
